פרק א'

היום השני של הבריאה הינו יצירת המים. מי שבחן את הקוסמוס יכול להבחין בכמות המים האדירה שיש ביקום (בכוכב שביט יש כמיליארד טון קרח ובקצה מערכת השמש ההערכה שיש כ -100 מיליארד כוכבי שביט. מולקולה זאת הינה כל כך יציבה כך שהיא בין הדברים הראשונים שנוצרו ביקום וקיימת שם בשפע בין אם בכוכבי שביט שמורכבים ממים קפואים או ממים שקיימים בכוכבים השונים ובלעדיה לא ניתן לקיים שום חיים ביקום. ניתן אולי להבחין במים שמעל לרקיע שהם המים שבכוכבי השביט שמורכבים ממים קפואים והמים שמתחת לרקיע כמים שנמצאים בכוכבים השונים.

היום השלישי של הבריאה מתייחס להיקוות המים וליצירת הדשא והעצים וזה עוד לפני יצירת השמש והירח שהם המאפשרים את צמיחת הדשא והעצים ואת היקוות המים היות ובלעדי השמש אין צמיחה ובלעדי השמש המים הם לא בצורת נוזל אלא בצורת קרח כמו בכל היקום. לכן, חייבים כאן להניח שההתייחסות הינה כבר לכדור הארץ כמו שאנו מכירים אותו והשמש כבר קיימת, אחרת המים לא יהיו נוזלים ולא יוכלו להיקוות למקום אחד וגם לא תהיה צמיחה של שום דבר. מה גם שידוע שהשמש לא נוצרה אחרי שכדור הארץ נוצר. מצב הצבירה הנוזלי של המים בכדור הארץ גם הוא ייחודיי ונובע מהמרחק המדויק של כדור הארץ מהשמש. מאדים שרחוק יותר מהשמש המים שבו הם במצב קיפאון ולעומת זאת כוכב נוגה שקרוב מעט יותר לשמש, המים שהיו עליו התאדו וניתן לראות שהיו על פני נוגה מים לפני ההתאדות. אזור כזה שמרחקו מהשמש מאפשר את קיומם של מים נוזליים נקרא באנגלית Goldilocks וכשמדענים מחפשים חיים הם מנסים לאתר כוכבים שנמצאים באזור כזה שמרחקו כל הזמן מהכוכב שבמצב פלזמה, קרי מהשמש שלו, הינו מרחק שמאפשר מים נוזליים בכוכב היות ובלעדיי מים נוזליים אין חיים.

היום הרביעי מגדיר לנו את הזמנים כפי שאנו מכירים. השמש וכדור הארץ קיימים לפני היום הרביעי אבל סדירות הימים, הלילות, השנים כמו שאנו מכירים לא יכולה להיות בלי היווצרות הירח שנוצר בשלב הרבה יותר מאוחר כתוצאה מהתנגשויות בכדור הארץ. שילוב המרחקים שנוצר ביום הרביעי בין השמש, הירח וכדור הארץ יוצר את סדירות המחזוריות בכדור הארץ של 24 שעות של היממה ו – 365 ימים בשנה ואת האקלים הנוח בכדור הארץ שמאפשר חיים.

היום החמישי מתאר את התפתחות היצורים בכדור הארץ. התחלת התפתחות יצורים חיים הינה בים. היצורים הראשונים היו חייבים את הסביבה המימית על מנת להתפתח, היות וריאקציות כימיות חייבות סביבה מימית על מנת להתרחש. בהמשך התפתחו היצורים הגדולים בים ולאחר מכן גם עופות השמיים.

ביום השישי נוצרו כל יצורי היבשה שגם לפי התיאוריה המדעית הם שלב יותר מאוחר בהתפתחות יצורי החי, כולל יצורים דמויי אדם שאין להם את היכולות שיש לאדם כדוגמת יכולת הדמיון והבחירה החופשית. אדם הראשון שיש לו בחירה חופשית ויכולת דמיון, נוצר הרבה יותר מאוחר, לפני כ – 6000 שנה, אבל תקופה זו גם שייכת ליום השישי. חייבים לציין, שאבולוציה הוכחה כקיימת בטבע ולכן לא ניתן להתעלם מכך. אומנם אין הוכחה שכל היצורים נוצרו ע"י אבולוציה אבל גם אם כן, אין בכך שום סתירה ליהדות. היכולת להתפתחות אבולוציונית ניתן להגדירה כדרך מופלאה וטבעית של הקב"ה ליצור את כל השפע של הטבע. בנוסף, עד היום בשום מעבדה לא הצליחו ליצור תא חי מחומרים בסיסיים וגם גדולי המתנגדים לקיומה של ישות שיצרה את העולם, מסכימים שהסיכוי ליצירת בסיס החיים, קרי תא חי, הוא כמעט הכי קרוב לאפס במידה שהופכת תיאוריה כזו למשהו לא מציאותי. ההגדרה והמאפיין של תא חי הוא היכולת להשתכפל ולהתרבות. בסיס החיים הוא זהה (Scientific American, June 1985, Volume 252, page 74) מחיידק חד תאי עד היצור החי המורכב ביותר. מנגנון השכפול והחלוקה בכל היצורים החיים מבוסס על תאים המכילים DNA ו -RNA שהם חומצות גרעין שיכולים להיווצר רק ע"י חלבונים וחלבונים יכולים להיווצר רק ע"י חומצות גרעין, קרי פרדוקס הביצה והתרנגולת. נשאלת השאלה איך נוצרו החלבונים או חומצות הגרעין שתלויות אחת בשנייה וגם איך נוצר המנגנון של תא חי שיכול להשתכפל וליצור את כל השפע היות ואין סבירות שהדבר יהיה מיקרי (מדענים שניסו בצורה מתוכננת וגם בצורה אקראית, ליצור תא חי מחומרים בסיסים, לא הצליחו ליצור זאת, כשכבר ידוע מה המנגנון ומה צריך ליצור). התשובה הברורה לשאלה הזו הינה שדבר מופלא שכזה יכול ליצור רק ישות תבונית שמכוונת את הדברים. מצד שני, האנשים המתקשים עם המסקנה של ישות תבונית, אינם חולקים על המסקנה שההסתברות שמדובר במאורע בלתי סביר בצורה קיצונית אשר תיאורית האבולוציה לא יכולה להסביר, (כדוגמת ריצ'רד דוקינס בספרו "יש אלוקים?" פרק 4 בסעיף העקרון האנטרופי) ומנסים להגיד שכאירוע בודד המסקנה שמדובר במאורע בלתי סביר נכונה אבל היות ומספר האירועים האפשריים הוא כמעט אינסופי, היות ויש מספר עצום של כוכבים עם התנאים שיש בכדור הארץ (דבר שלא הוכח עדיין) ולכן אם יש אין מספר עצום של אפשרויות, ההסתברות הזניחה לחלוטין להיווצרות בסיס חיים של תא חי אינה זניחה והיא היותר סבירה. ההנחה שיש אין סוף כוכבים המקיימים את התנאים של מערכת השמש שלנו ואת התנאים של כדור הארץ סותרת את הממצאים של המדע. הסיבה לכך הינה, שעל פי מה שידוע למדע היום, כמעט כל מערכות השמש בכל הגלקסיות אינן כמו כדור הארץ ביחס לשמש, שבה כוכב מסתובב סביב השמש שלו אלא מערכת דו כוכבית שבה השמש אינה אחת מצמד כוכבים ואינה לכודה במסלול סיבוב הדדי סביב כוכב בן-לוויה (The New Solar System, Cambridge publication) אלא שהתפתחות מערכת השמש שלנו נבעה מצירוף מקרים די נדיר שהביא ליצירת התנאים הייחודיים של מערכת השמש וכדור הארץ. קושי נוסף שקיים למתנגדים לתכנון התבוני, הינו המאמר של פרופ' פרימן דיסון (Daydon, Scientific American, Volume 225 page 59) מאוניברסיטת פרינסטון והמאמר של מרטין ריס (Rees 1999, Nature volume 278 page 612) מאוניברסיטת קיימברידג'. במאמר מציין פרופ' ריס 6 קבועים יסודיים של כוחות הטבע של היקום שמקובל לחשוב שהם תקפים בכל היקום. כל אחד מששת המספרים הללו מכוון בדייקנות כה רבה ואילו היה שונה רק במידה מעוטה ביותר היקום לא היה ידידותי לחיים ודייקנות כזו של הקבועים אינה מקרית ואם יש יקום אחד חייב להיות שיש מתכנן ליקום. אמירה זאת מקובלת גם על גדולי המתנגדים לתכנון התבוני, כלומר לקיומו של אלהים, ואת זה ניתן לראות בספרו של ריצרד דוקינס לעיל פרק 4 פסקה "העקרון האנטרופי" וגם בספרו של סטיבן הוקינג "קיצור תולדות הזמן" פרק "מוצא היקום וגורלו" ששם הוא כותב "העובדה המופלאה שערכיהם של אותם מספרים מכוונים בדייקנות רבה ליצירת האפשרות להתפתחות החיים". כדי להבין עד כמה הדיוק של ה- 6 כוחות הטבע שחייבים להיות מאוד מדויקים, נתרכז בכח הגרעיני בלבד. בשתי הדוגמאות להלן אנחנו מראים שללא הדיוק של כמה ספרות אחרי הנקודה של הכח הגרעיני, לא היו יכולות להיווצר שמשות ביקום שבוערות לאורך זמן ומייצרות אנרגיה. בנוסף, סטיה קטנה של הקבוע לכל כיוון הייתה יוצרת יקום רק עם אטומי מימן או יקום שיש בו רק יסודות כבדים ללא מימן ולכן גם ללא מים שהינה מולקולה המורכבת ממימן וגם מחמצן. המשמעות של הדבר הינה, שסטייה קטנה לכל כיוון, הייתה גורמת לעולם ללא אנרגיה של שמש או ללא מים. שני מרכיבים קריטיים ליצירת חיים. להלן, הסבר קצת יותר מדויק בסעיפים 1 ו- 2 למי שרוצה טיפה יותר להעמיק במספרים היותר מדויקים. למי שהדבר פחות חשוב לו להבנה יכול לדלג על סעיפים 1 ו- 2. הכח הגרעיני המדויק הינו קריטי לקיום שמש שתוכל לקיים אותנו לאורך זמן. התגובה התרמו גרעינית בשמש נוצרת ע"י בעירה של חלקיק שנקרא "דויטרון" אשר נוצר מחיבור של נויטרון ופרוטון. כדי שהשמש תהפוך 2 מימנים לאטום הליום ותשחרר את האנרגיה שאנו רואים מהשמש צריך להיווצר החלקיק שנקרא "דויטרון". אילו הכח הגרעיני היה חלש מעוצמתו הנוכחית אפילו באחוזים אחדים, לא היה הפרוטון יכול להתחבר לניוטרון כדי ליצור את הדויטרון ולכן הייתה השמש מפסיקה לזרוח היות ולא היו נוצרים חלקיקי ההליום ולא הייתה משתחררת האנרגיה העצומה כתוצאה מהיווצרותם של חלקיקי ההליום. לעומת זאת, אם הכח הגרעיני היה חזק, אפילו באחוזים בודדים, היה הפרוטון יכול להתחבר לפרוטון אחר, במקרה כזה היה נוצר פיצוץ אדיר שלא היה מאפשר לשמש להמשיך לזרוח כי לא היה נותר חומר בעירה. סטיבן הוקינג "קיצור תולדות הזמן" פרק "מוצא היקום וגורלו" ששם הוא כותב "אילו היה מטענו החשמלי של האלקטרון שונה אפילו במקצת לא היו הכוכבים מסוגלים להבעיר מימן והליום, או לא היו מתפוצצים בסופו של התהליך". הכח הגרעיני החזק קריטי על מנת שייווצרו היסודות כמו שאנו מכירים אותם. אם הכח החזק היה קטן מדי, למשל רק 0.006 במקום 0.007, היקום לא היה מכיל דבר מלבד מימן ושום כימיה שיש בה עניין לא הייתה נוצרת. אילו היה גדול מידי, למשל 0.008, כל המימן היה מותך ויוצר יסודות כבדים יותר. כימיה ללא מימן אינה יכולה ליצר חיים כמו אילו המוכרים לנו, היות ולא היה יכולת שייווצרו מים. ערך של 0.007 מתאים בדיוק להניב את שפע היסודות הדרושים לקיומה של כימיה מעניינת ותומכת חיים (ריצרד דוקינס לעיל פרק 4 פסקה "העקרון האנטרופי"). הקשיים לעיל, מוסכמים על כמעט כל המדענים, כולל אילו שלא מאמינים בתכנון התבוני, כגון: ריצ'רד דוקינס, היות והם מציינים את הדברים בספרם כעובדות מדעיות. על מנת לא להצטרך לפתרון של התכנון התבוני, הם חוזרים שוב לשיטה הידועה שלהם של מניפולציה הסתברותית וממציאים תיאורית מולטי יקום. במולטי יקום יש אינסוף יקומים ובכל אחד מהם הפרמטרים יהיו קצת שונים כך שבאחד היקומים יהיה במקרה היקום עם 6 הפרמטרים המדויקים שיתמכו בחיים (ריצרד דוקינס לעיל פרק 4 פסקה "העקרון האנטרופי"). דוקינס עצמו בספרו בפרק 4 פסקה "הערצת הפערים" עמוד 189, מצטט עקרון ההפרכה הידוע של הפילוסוף קרל פופר: "תיאוריה יכולה להיחשב מדעית רק אם אפשר לחשוב על דרך להפריך אותה". תיאורית האינסוף יקומים בוודאות אינה עומדת בעקרון הזה ולכן אינה מדעית. מדהים שהוא משתמש בעקרון הזה כדי לתקוף את תיאורית התכנון התבוני באותו פרק שהוא מציע תיאוריה שלא עומדת בעקרון הזה. בנוסף, סטיבן הוקינג בספרו "קיצור תולדות הזמן" פרק "מוצא היקום וגורלו" דוחה תיאוריה זו שהוא קורא לה העיקרון האנטרופי החזק וכותב "באיזה מובן אפשר לומר על כל היקומים השונים האלה שהם קיימים? אם אמנם הם נבדלים זה מזה, לא יתכן שלמתרחש ביקום אחר יהיו השלכות נצפות על יקומינו שלנו, לפיכך עלינו להשתמש בעקרון החסכון ולסלק אותם מהתיאוריה" וכך הוא דוחה את התיאוריה של יקומים מרובים. לכן, המסקנה של סטיבן הוקינג בסוף הפרק הינה "כל עוד יש ליקום התחלה, נוכל לשער שיש לו בורא". על מנת לנסות להימנע ממסקנה זו, העלה סטיבן הוקינג בשנת 1981 בכנס שארגן המסדר הישועי בוותיקן, תיאוריה המנסה למזג את מכניקת הקוונטים והכבידה וליצור את תורת הכבידה הקוונטית, היות ותורת היחסות הכללית של אינשטיין בהכרח מביאה למסקנה שיש ליקום התחלה. תיאוריה זו, מניחה שיש הרבה מצבים קוונטים אפשריים ליקום והסופר פוזיציות של כל המצבים ההתחלתים, אילו ידענו אותם, הינו יודעים מה מצבו הקוונטי של היקום. לפי תיאוריה זו, "היקום מוכל בעצמו בשלמות, ללא גבולות או קצוות, אין לו התחלה ואין לו סוף: הוא פשוט ישנו". התיאוריה הינה מבוססת על עובדה מוכחת בתורת הקוונטים ברמת המיקרו של חלקיקים תת אטומים אבל לא ברמה של גופים גדולים, שכל חלקיק הוא גם גל ולכן כשאלקטרון למשל נע הוא יכול לעבור בשני חורים מרוחקים בו זמנית בהסתברויות שונות. תאוריה זו, הוא מסייג היא "רק הצעה" וטוען "המבחן האמיתי שלו נעוץ בשאלה אם ניבוייו עולים בקנה אחד עם התצפיות. אולם את זאת קשה לקבוע במקרה של הכבידה הקוונטית, משתי סיבות:". "עדיין איננו בטוחים איזו תיאוריה ממזגת את תורת היחסות עם מכניקת הקוונטים". "שנית, כל דגם המתאר בפירוט את היקום כולו יהיה מסובך מבחינה מתמטית, מכדי שנוכל לחשב ולגזור ממנו ניבויים ממדויקים. התנגדות נוספת לתיאוריה של יקומים מרובים הינה של אחד הפיזיקאים המוערכים במאה ה – 20, רוג'ר פנדרוז, שבספרו (Roger Penrose, The Emperor's New Mind: Concerning Computers, Minds, and Laws of Physics, NewYork: Oxford University Press, 1989) חישב שהסבירות של מפץ גדול עם אנטרופיה נמוכה (קרי, רמת סדר כל כך גבוהה ביקום) הינה 10 בחזקת 10 בחזקת 123. כלומר, אם התיאוריה של הרב יקומים נכונה אזי ההסתברות להיווצרות היקום שלנו הייתה נמוכה באופן קיצוני. פנרוז טוען גם שמדובר בהסבר בזבזני ביותר שאינו עומד בשום אמת מידה מדעית להסבר מקובל. הסבר שדורש מורכבות אינסופית של כל יקום ושל אוסף יקומים אינסופי, אינו סביר בעליל. ההנחה שלי הינה שהנוחות שלהיות חופשי ממחויבות שיש בורא, גוברת לעיתים על ההיגיון של מבחן הסבירות. סיכומו של דבר, חזרנו למחלוקת של הרמב"ם עם אריסטו רק עם הרבה יותר נתונים מדעיים. מצד אחד יש את תיאורית המפץ הגדול, שהעולם מחודש, ושכל הניבויים שלה הוכחו והיא התיאוריה השלטת ולפי מסקנת סטיבן הוקינג בספרו, קבלתה מחייבת את המסקנה של תכנון תבוני. מסקנה זו מתבקשת, בבוחנו את 6 הכוחות של חוקי הטבע שדרגת הדיוק שלהם עבור היקום שלנו מחייבת תכנון תבוני. לעומת תיאוריה, שמסקנתה כמו אריסטו שהיקום קדום, שגם מי שהציע אותה, סטיבן הוקינג, מסתייג ממנה בספרו וטוען שהיא לא יכולה לעבור את המבחן האמיתי של תיאוריה מדעית והיא רק הצעה.