בראשית -

פרק ב'

לעניות דעתי ואחרי קריאה מרובה של פרשנים וכפי שנכתב גם בספר "מאור האפלה" ובספר "מורה נבוכים", נראה שמטרתו של פרק ב הייתה,  שנבין מה המטרה של כל אדם בעולם.

נראה שגם לפי הרמב"ם, סיפור גן עדן, כולו כמשל שענינו התהליכים, ברובם נפשיים, שעברו על האדם והמסבירים את חטאו. הרמב"ם מגדיר את מי שלא מבין זאת בצורת משל כ"סכל", וזאת בחלק שני פרק ל במורה נבוכים, ונצטט רק קטע אחד קטן. "הבן זה היאך בא הביאור שהם שנים מבחינה מסוימת, והם אחד, כמו שאמר עצם מעצמי ובשר מבשרי , והוסיף חיזוק לכך באומרו כי השמות אחידים על שניהם יחד, אשה כי מאיש לוקחה זאת , וחזק איחודם ואמר ודבק באשתו והיו לבשר אחד . והנה כמה חמורה סכלות, מי שאינו מבין שכל זה לעניינים בהכרח, והנה נתבאר זה" כאשר "סכל" פירושו טיפש ו"חמורה" פירושו קשה. ז"א כמה קשה הטיפשות של מי שאינו מבין זאת.

המושגים שהפסוקים מתארים אינם מה שאנו חושבים כיום אלא רמזים לדברים אחרים.

בפרק ב בתנ"ך מתוארים 5 גורמים, "האדם" "האישה" "הנחש" "גן העדן" וה- "נהרות" , שלפני שניכנס לתוך הסבר של הפרק, כדאי להסביר את חלקם, מה הם מתארים.

האדם בפרק ב, הינו נפש האדם שנוצרה לפני יצירת הבריאה היות וכתוב בפסוק ז "ויהי האדם לנפש חיה". כלומר ניתן לו כח הדיבור (שהרחבתי לעיל מה משמעותו) נוסף על מה שיש לשאר בעלי חיים. כמו שאונקלוס כותב ,"והוות באדם לרוח ממללא" וכל זאת מתאר את יצירת האדם לפני שנוצר אפילו העשב.

האישה, אצל חכמי ישראל וגם בהרבה מקורות יהודיים מתארת את החומר.

הנחש, אינו היצור שאנו מכירים אלא מתאר את החושים שלנו.

הקדמה

לעניות דעתי ואחרי קריאה מרובה של פרשנים וכפי שנכתב גם בספר "מאור האפלה" ובספר "מורה נבוכים", נראה שמטרתו של פרק ב הייתה,  שנבין מה המטרה של כל אדם בעולם.

נראה שגם לפי הרמב"ם, סיפור גן עדן, כולו כמשל שענינו התהליכים, ברובם נפשיים, שעברו על האדם והמסבירים את חטאו. הרמב"ם מגדיר את מי שלא מבין זאת בצורת משל כ"סכל", וזאת בחלק שני פרק ל במורה נבוכים, ונצטט רק קטע אחד קטן. "הבן זה היאך בא הביאור שהם שנים מבחינה מסוימת, והם אחד, כמו שאמר עצם מעצמי ובשר מבשרי , והוסיף חיזוק לכך באומרו כי השמות אחידים על שניהם יחד, אשה כי מאיש לוקחה זאת , וחזק איחודם ואמר ודבק באשתו והיו לבשר אחד . והנה כמה חמורה סכלות, מי שאינו מבין שכל זה לעניינים בהכרח, והנה נתבאר זה" כאשר "סכל" פירושו טיפש ו"חמורה" פירושו קשה. ז"א כמה קשה הטיפשות של מי שאינו מבין זאת.

המושגים שהפסוקים מתארים אינם מה שאנו חושבים כיום אלא רמזים לדברים אחרים.

בפרק ב בתנ"ך מתוארים 5 גורמים, "האדם" "האישה" "הנחש" "גן העדן" וה- "נהרות" , שלפני שניכנס לתוך הסבר של הפרק, כדאי להסביר את חלקם, מה הם מתארים.

האדם בפרק ב, הינו נפש האדם שנוצרה לפני יצירת הבריאה היות וכתוב בפסוק ז "ויהי האדם לנפש חיה". כלומר ניתן לו כח הדיבור (שהרחבתי לעיל מה משמעותו) נוסף על מה שיש לשאר בעלי חיים. כמו שאונקלוס כותב ,"והוות באדם לרוח ממללא" וכל זאת מתאר את יצירת האדם לפני שנוצר אפילו העשב.

האישה, אצל חכמי ישראל וגם בהרבה מקורות יהודיים מתארת את החומר.

הנחש, אינו היצור שאנו מכירים אלא מתאר את החושים שלנו.

פסוקים

פרשנות

ב:ד-ז
ד אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, בְּהִבָּרְאָם: בְּיוֹם, עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים--אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. ה וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ, וְכָל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִצְמָח: כִּי לֹא הִמְטִיר יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָרֶץ, וְאָדָם אַיִן, לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה. ו וְאֵד, יַעֲלֶה מִן-הָאָרֶץ, וְהִשְׁקָה, אֶת-כָּל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. ז וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה
פרק ב נראה לכאורה כמתאר תהליך של בריאה נוספת אחרי פרק א. ניתן להבין זאת היות ופסוק ה מתאר שאין אפילו את עשב השדה ואין לא מטר ולא אדם לעבוד את האדמה. בנוסף, פסוק ו "ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה" מבהיר לנו שהאד (העננים והמים) היו קודם שתדשא הארץ (מורה נבוכים, חלק ב, פרק ל) וכמו שתרגם אונקלוס "ועננא הוה סליק" , קרי הכל היה לפני יצירת חיים כלשהם. נראה כאילו כל היצירה עדיין לא קימת והדבר הראשון שנוצר הוא אדם.
ב:ח
וַיִּטַּע יְהוָה אֱלֹהִים, גַּן-בְּעֵדֶן--מִקֶּדֶם; וַיָּשֶׂם שָׁם, אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר.
פסוק ח': "ויטע ה אלוקים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר" רצה לומר שהקב"ה (ב"ר פרק ט"ז ח) "עילה אותו" כלומר בחר אותו מכל הנמצאים ורומם מעלתו ויניחהו בגן עדן, "הניח לו" כלומר הטיב לו בעונג הרוחני ויצר אותו בצורה השלמה שהאדם יכול להגיע אליה. "גן בעדן מקדם" אינו מקום ספציפי חומרי אלא מעלת השלמות שאליו שואף האדם להגיע, כמו שאומרים שהנפש אחרי המוות עולה לגן עדן. וכבר בגמרא מוזכר (פסחים נ"ד א, נדרים ל"ט ב ובראשית רבה פרק ט"ו ד) שגן עדן מכלל הדברים שנבראו קודם שנברא העולם, שנאמר "ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם" ותרגם אונקלוס "מלקדמין", קרי לפני מציאות האדם המורכב אלא כשהוא רק נפש. כלומר, גן העדן אינו מקום חומרי כמו שהנפש אינה חומרית.
ב:ט
וַיַּצְמַח יְהוָה אֱלֹהִים, מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה, וְטוֹב לְמַאֲכָל--וְעֵץ הַחַיִּים, בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע.
פסוק ט: "ויצמח ה' אלקים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל". כך מדמה הכתוב את התענוגות הגופניות והתאוות הטבעיות שמקורם החומר שהם עניינים שהרגש עורג אליהם ונחמדים לפי הדימיון שבן אדם מייצר לעצמו. פסוק ט: "ועץ החיים בתוך הגן" משמעותו מקור החיים היות וכבר ידוע שכל החיים בטבע מקורם במבנה בסיסי אחד שיוצר את המגוון האדיר שאותו אנו מכירים בטבע (בראשית רבה פרק ט"ו ז, ירושלמי ברכות פרק י"א). פסוק ט: "ועץ הדעת טוב ורע" הוא כח ההבחנה שניתן לאדם להבחין בין טוב ורע ודבר זה לא יהיה אלא בחלק ההגיוני מכוחות הנפש, וזה אינו קיים בשום בעל חי מכל מיני בעלי החיים. כבר נאמר (בראשית רבה פרק ט"ו ח), "לא גילה הקב"ה אותו אלא לאדם אבל אמרם ולא עתיד לגלותו", כלומר, שהאדם רוכש לעצמו את התבונה והפקחות במשך הזמן מעט מעט, קרי קצת קצת. החלק העיוני מחלקי הכח ההגיוני יש בו שתי נטיות, נטייה כלפי השלמות והוא כח ההכנה לקבלת החכמה בדברים הידועים ושאינם ידועים, ונטייה שניה כלפי המדיניות והפקחות והתחבולות והשימוש בפעילות בדברים הגופניים, והייתה המטרה האלהית שייטה האדם כלפי השלמות אשר למענה נברא אדם ואל יפנה לשום דבר זולתה ושיהיה תמים מתחבולות העולם (מאור האפלה דף לו).
ב:י-י"ד
י וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן, לְהַשְׁקוֹת אֶת-הַגָּן; וּמִשָּׁם, יִפָּרֵד, וְהָיָה, לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים. יא שֵׁם הָאֶחָד, פִּישׁוֹן--הוּא הַסֹּבֵב, אֵת כָּל-אֶרֶץ הַחֲוִילָה, אֲשֶׁר-שָׁם, הַזָּהָב. יב וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִוא, טוֹב; שָׁם הַבְּדֹלַח, וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם. יג וְשֵׁם-הַנָּהָר הַשֵּׁנִי, גִּיחוֹן--הוּא הַסּוֹבֵב, אֵת כָּל-אֶרֶץ כּוּשׁ. יד וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל, הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר; וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי, הוּא פְרָת.
הנהרות מוזכרים כדי לדמות בהם את השפע האלוקי על דרך המשל. ו"נמשך השפע על השכל ממה שלמעלה ממנו כדרך ששופע המים מעדן אל הגן" (מאור האפלה).
ב:ט"ו-ט"ז
טו וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים, אֶת-הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ. טז וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל.
פסוק טו: "ויקח ה' אלקים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה". ניתן היה לחשוב שזו הוכחה שמדובר בגן ממשי מהמילים "לעבדה ולשומרה" ולכן אמרו חכמים שזה לעסוק בתורה ולשמור מצוותיה שזה המדע והמעשה, "המדע לשלמות הגופות והמעשה להכשרת הגופות שזוהי המטרה באדם" (מדרש הגדול, בראשית ב, טו).
ב:י"ז
יז וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע--לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ: כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ--מוֹת תָּמוּת.
"ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות". כפי שאמרנו בפסוק ט', עץ הדעת הינו ההבחנה בין טוב ורע והעונש על אכילתן הינה מוות של הנפש לעולם הבא. שאלת הרמב"ם: נשאלת כאן שאלה ששאל הרמב"ם "נראה מפשט הכתוב כי הכוונה הראשונה באדם, שיהיה כשאר בעלי חיים ללא שכל וללא תבונה, ולא יבדיל בין טוב לרע. וכאשר הימרה, הביא לו מריו את השלמות העצומה המיוחדת לאדם, והיא שיהא לו כוח ההבחנה המצוי בנו, שהוא נכבד מכל העניינים המצויים בנו, ובו מהותנו. והנה זה תימה, שיהא עונשו על מריו, לתת לו שלמות שלא הייתה לו, והוא השכל. ואין זה אלא כדברי האומר שאחד מבני אדם המרה והרבה לפשוע, ואז נלקח ונעשה כוכב בשמים". ז"א איך יכול להיות, מפשט הפסוקים, שהקב"ה רצה שהאדם יהיה כשאר החיות ורק כאשר הוא לא שמע בקול הקב"ה ועשה ההיפך הוא הגיע לדרגה הגבוהה שמפרידה בנינו לבין החיות והיא המהות שלנו כבני אדם? תשובת הרמב"ם: כדי להבין את התשובה לעומק יש לקרוא את המשך הפרשנות להלן של פרקי ב' ו- ג' של בראשית ולכן בחרתי לחזור על השאלה והתשובה בסוף פרק ג ולא כאן היות ובשלב זה של הקריאה הרבה אנשים לא הצליחו להבין את תשובת הרמב"ם אלא רק אחרי שהם קראו את המשך הפרשנות.
ב:י"ח-י"ט
יח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ. יט וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם, לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ.
"לא טוב האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. ויצר ה אלקים מן האדמה כל חית השדה ...". לא טוב שהאדם הוא היצור החי היחידי בעולם ולכן בפסוק הבא הקב"ה יוצר את כל היצורים שבעולם ומשליט את האדם עליהם.
ב:כ'
כ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְכֹל, חַיַּת הַשָּׂדֶה; וּלְאָדָם, לֹא-מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.
"ולאדם לא מצא עזר כנגדו". אחרי יצירת כל היצורים החומריים שבטבע כאשר האדם הוא עדיין צורה ולא חומר שאין למצוא בבעלי החיים שום דבר שחומר שלו דומה לאדם וגם אין בצורותיהם דומה לצורת האדם. כלומר לא תהיה שלמות לצורה אלא בהתאחדה עם החומר ולפיכך נקרא עזר ובשכנותם יחד תושג השלמות לפי שהצורה בלתי מושלמת התחילה (מאור האפלה, בראשית עמוד ל"ז).
ב:כ"א
כא וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל-הָאָדָם, וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח, אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר, תַּחְתֶּנָּה.
"ויפל ה אלקים תרדמה על האדם וישן ויקח אחת מצלעתיו ויסגר בשר תחתינה". לבני אדם יש כל מיני צדדים באישיות. הכוונה כאן של המילה "צלע" הינה "צד" כמו שכתוב "ולצלע המשכן" שהכוונה לאחד הצדדים של המשכן כמו שתרגום אונקלוס אומר "סטר משכנא" או "מן סטרוהי"(מורה נבוכים חלק ב, פרק ל). בפסוק זה הקב"ה מוסיף לאדם את הצד החומרי. ז"א הקב"ה שילב את הנפש עם החומר.
ב:כ"ב-כ"ג
כב וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם, לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ, אֶל-הָאָדָם. כג וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת.
"ויבן ה אלקים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויביאה אל האדם". כדי להבין פסוק זה צריך להבין כיצד הרמב"ם מתייחסים לאיש ואישה באלגוריה. מה הכוונה בהרבה מקומות כשהם אומרים איש ואישה. להבנת הדבר נביא ציטוט מספר "מאור האפלה" דף ל"ח: "דע שהמגרעת נמצאת באדם מפאת החומר, וכל מה שימצא לו מן השלמות הוא מפאת צורתו, לכן קורא את המגרעת (קרי החומר) אישה והשלמות איש". ולכן הפרשנות כאן שהצד החומרי שבאדם הינו חלק מהאדם רק הוא הפך להיות יותר מהותי בעולם החומרי היות וכבר ידעת שאין למצוא צורה בלי חומר וחומר ללא צורה בעולם החומרי. כבר המשילו חכמים ז"ל משל ואמרו בבראשית רבה פרק ח ובעירובין י"ח א, ש"אדם וחווה (קרי צורה וחומר) היו מחוברין גב אל גב וכל אחד מהם פניו מוחזרין מחברו וכאשר נטה האדם אל התאוות נחלק ונלקח חציו והועמד כנגדו ואמר "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אישה כי מאיש לקחה זאת".
ב:כ"ד
כד עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד.
"על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". כאן הוא מדמה את הכוחות והצדדים שיש באדם לאיש ואישה שפעמים הם נפרדים ופעמים הם אחד ובגלל התאחדותם זה בזה נעשו דבר אחד. ז"א האדם מצליח להיות שלם כאשר הוא משלב גם את הנפש שלו וגם את החומר שלו שיפעלו בהרמוניה. וכמו שאומר הרמב"ם במורה נבוכים, חלק ב, פרק ל: "הבן זה היאך בא הביאור שהם שנים מבחינה מסוימת, והם אחד, כמו שאמר עצם מעצמי ובשר מבשרי , והוסיף חיזוק לכך באומרו כי השמות אחידים על שניהם יחד, אשה כי מאיש לוקחה זאת , וחזק איחודם ואמר ודבק באשתו והיו לבשר אחד. והנה כמה חמורה סכלות, מי שאינו מבין שכל זה לעניינים בהכרח, והנה נתבאר זה". נראה גם, שנקיטת הלשון הדו משמעית של התנ"ך באה גם לרמוז ששלמות האדם, בין איש בין אישה, מגיעה בשעה שהם מתאחדים ביחד ולא רק להגיד לנו על השילוב בין הצדדים של האדם שהם הנפש והחומר.
ב:כ"ה
כה וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ; וְלֹא, יִתְבֹּשָׁשׁוּ.
"ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו". "בראשית היותם בזמן, שהיו תמימים ועדיין לא נטו אל המגרעות האלו שאפילו גילוי הערוה, שהיא המגרעת הכי מגונה, לא הייתה להם שום מחשבה ולא שום נטייה לכך". בתחילת הדרך, האדם לא נטה אל החומר ולכן התקרב לשלמות ולא הייתה לו נטייה לחטא ולתאווה. וכמו שכותב הרמב"ם במורה נבוכים, חלק ראשון, פרק ב' על הפסוק "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם" : "ולא אמר ותפקחנה עיני שניהם ויראו, כי את אשר ראה בתחילה הוא אשר ראה בסוף, ולא היה שם ערפל נגד הראות שנתבהר, אלא נעשית לו תכונה אחרת שבה הוא משיג גנות מה שלא היה משיג גנותו מקודם."
1 / 12