בראשית -

פרק ג'

בחלק זה נעסוק בהגדרה של בחירה חופשית. האם סוס שרץ בשדה ללא בעלים ואוכל מתי שהוא רוצה ובועל את הנקבות מתי שהם זמינות לו ופועל על פי האינסטינקטים שהטבע יצר בו הוא בעל בחירה חופשית? או הוא מופעל על ידי האינסטינקטים שמוטבעים בו בתור בעל חיים?

התשובה לשאלה הזאת נראית די ברורה, שיצור חי שמופעל על ידי האינסטינקטים שלו, לא יכול להיקרא בעל בחירה חופשית. בחירה חופשית, נובעת מיכולת האדם להפשטה ולהגעה לתובנות יותר גבוהות מהמציאות העכשווית. משמעות הדבר, שהאדם איננו מופעל על ידי הסביבה אלא על ידי ערכים ותובנות יותר גבוהות, שהאדם הגיע אליהם ורוצה להשפיע על העתיד בדרכים טובות יותר. האדם, בעל בחירה חופשית, מקבל החלטות לרוב לא על סמך ה- "עכשיו" אלא בהסתכלות צופה פני עתיד.

משמעות הדבר, שבחירה חופשית תלויה גם ביכולת וברצון להשפיע ולשנות את העתיד ולכן הבחירה החופשית תלויה בזמן. אם אין משמעות לזמן, עבר הווה ועתיד, אין משמעות לבחירה חופשית. לכן, במהלך הדיון בנושא נדון בצורה מאוד מעמיקה במשמעות של הזמן, היות וזה משפיע על משמעות בחירה חופשית.

לפני שנמשיך בפרשנות של התורה, נשאלת השאלה הקדומה, האם יש לנו באמת בחירה חופשית?
לפי הפרקים עד כה נראה שהתשובה הינה חיובית. האם לפי הידע המדעי שלנו היום, באמת יש לנו בחירה חופשית? אם אלהים יודע הכל, כיצד יכול להיות שיש לנו בחירה חופשית? את זה ננסה לבחון על סמך הידע המדעי שיש בידינו היום.

הקדמה

בחלק זה נעסוק בהגדרה של בחירה חופשית. האם סוס שרץ בשדה ללא בעלים ואוכל מתי שהוא רוצה ובועל את הנקבות מתי שהם זמינות לו ופועל על פי האינסטינקטים שהטבע יצר בו הוא בעל בחירה חופשית? או הוא מופעל על ידי האינסטינקטים שמוטבעים בו בתור בעל חיים?

התשובה לשאלה הזאת נראית די ברורה, שיצור חי שמופעל על ידי האינסטינקטים שלו, לא יכול להיקרא בעל בחירה חופשית. בחירה חופשית, נובעת מיכולת האדם להפשטה ולהגעה לתובנות יותר גבוהות מהמציאות העכשווית. משמעות הדבר, שהאדם איננו מופעל על ידי הסביבה אלא על ידי ערכים ותובנות יותר גבוהות, שהאדם הגיע אליהם ורוצה להשפיע על העתיד בדרכים טובות יותר. האדם, בעל בחירה חופשית, מקבל החלטות לרוב לא על סמך ה- "עכשיו" אלא בהסתכלות צופה פני עתיד.

משמעות הדבר, שבחירה חופשית תלויה גם ביכולת וברצון להשפיע ולשנות את העתיד ולכן הבחירה החופשית תלויה בזמן. אם אין משמעות לזמן, עבר הווה ועתיד, אין משמעות לבחירה חופשית. לכן, במהלך הדיון בנושא נדון בצורה מאוד מעמיקה במשמעות של הזמן, היות וזה משפיע על משמעות בחירה חופשית.

לפני שנמשיך בפרשנות של התורה, נשאלת השאלה הקדומה, האם יש לנו באמת בחירה חופשית?
לפי הפרקים עד כה נראה שהתשובה הינה חיובית. האם לפי הידע המדעי שלנו היום, באמת יש לנו בחירה חופשית? אם אלהים יודע הכל, כיצד יכול להיות שיש לנו בחירה חופשית? את זה ננסה לבחון על סמך הידע המדעי שיש בידינו היום.

פסוקים

פרשנות

ג:א
וְהַנָּחָשׁ, הָיָה עָרוּם, מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים; וַיֹּאמֶר, אֶל-הָאִשָּׁה, אַף כִּי-אָמַר אֱלֹהִים, לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן.
"והנחש היה ערום מכל חיית השדה...". כדי להבין פסוק זה צריך להבין שהנחש הוא אליגוריה לחושים וכמו שכתוב במאור האפלה דף לט: "ביאור משל זה עמוק מאוד, לפי שהוא משמיעך איך הייתה פנית הצורה אל החומר, אמר שזה היה באמצעות אחד מן החושים והוא שקרא אותו נחש, כי שם זה מורה שהוא חוש מן החושים מענין ניחוש, ודבר זה אין לו שום פעולה בשלמים ולפיכך נטה כלפי חוה ובאמצעות חוה נגרם הנזק לאדם. ויהיה הוא סיבת הימשכות הצורה אחר החומר שבכך תהיה סיבת השמדתה, והוא אמרם מלאך המוות, כלומר מות הנשמות." כדי להבין יותר מיהו הנחש יש להסתכל בדברי ריש לקיש בגמרא במסכת בבא בתרא ט"ז ע"א: "הוא שטן, הוא יצר הרע, הוא מלאך המוות". משמעות הדבר לפי ריש לקיש הינה שיש ליצור זיהוי "שטן = יצר הרע = מלאך המוות". הרמב"ם במורה נבוכים ב פרק י"ב מזהה את "יצר הרע" עם הדמיון : "כל זה נמשך אחר הדמיון אשר הוא גם כן 'יצר הרע' באמת". מכאן ניתן להבין ” כוח הדמיון = שטן = יצר הרע = מלאך המוות". ע"פ מורה נבוכים ב, פרק ו' "מלאך" הוא הכוחות האישיות, הטבעיות והנפשיות". "מלאכים", אינם אלא מכלול הכוחות הטבעיים בטבע, מכלול אליו שייכים גם הכוחות הנפשיים וגם הכוחות הגופניים. ה"שטן" שבא בתוכם אף הוא כוח טיבעי, או ליתר דיוק כוח נפשי. הדגשת היות ה"שטן", "מלאך", תואמת יפה לזיהויו עם כוח הדמיון עליו אומר הרמב"ם במפורש במורה נבוכים ב פרק ו', "שהכוח המדמה גם כן יקרא מלאך". נזכור, שבפרק הראשון הראינו שהדמיון הוא הדבר שמבדיל בינינו לבין החיות והוא כוח חיובי. עם זאת יש לו גם כוח שלילי ועל זה מדבר פרק זה. כוח הדמיון מסטה את האדם מן הדרך הנכונה, שהיא הדרך אל השלימות השכלית, שהיא השגת נצחיות הנפש, שהיא החיים האמיתיים. ולכן כוח הדמיון הוא מלאך המוות, הכוח המביא מות בעולם הבא, שהיא ניגודו של חיים במובן של נצחיות הנפש. הרמב"ם כותב במורה נבוכים ב פרק י"ב "כי הדמיון הוא כוח החומר". הכוח המדמה שהוא הדמיון, ביחד עם החושים (שהנחש הוא האלגוריה לחושים) מניעים את האדם לעבר סיפוק התאוות הבלתי רצוניות ולעבר השגת "המפורסמות" שהם כללי התנהגות המשמשים כאמצעים להשגת התכליות הדמיוניות. וכך החומר מונע (מלשון מופעל) לפעולה ע"י הכוחות המצויים בו ולא ע"י שכלו.
ג:ב-ג
ב וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה, אֶל-הַנָּחָשׁ: מִפְּרִי עֵץ-הַגָּן, נֹאכֵל. ג וּמִפְּרִי הָעֵץ, אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַגָּן--אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ, וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ: פֶּן-תְּמֻתוּן.
"ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תוכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון". הפירוש של אכילה אינה אכילה ממש אלא הצו היה לגבי "עץ הדעת" שלא לאכול ממנו והמשמעות הינה שלא להיסחף אחר התאוות, שלא לשקוע בחיי ההנאה החושנית. ניתן להבין שהחומר בניגוד לצורה צריך הרחקה יותר גדולה כדי לא ליפול.
ג:ד
ד וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ, אֶל-הָאִשָּׁה: לֹא-מוֹת, תְּמֻתוּן.
כאן הנחש רוצה להסית את האישה מהעולם הרוחני לעולם הגשמי. החושים מתייחסים למוות פיזי כאשר הציווי התייחס למוות של הנפש.
ג:ה
ה כִּי, יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע.
"כי יודע אלוהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע". פסוק זה הינו אחד הפסוקים שפשוטו שונה תכלית השוני מכוונת הפסוק. פשט הפסוק אומר שאם תוכלו מעץ הדעת תקבלו שכר ותעלו דרגה לדרגה שהיא קרובה יותר לאלוהים. משמעות הדבר הינה גמול על עשיית מעשה כנגד ציווי של הקב"ה וזה נוגד את כל התפיסה של שכר ועונש. על מנת להבין זאת כיאות יש להבין את משמעות המילים בפסוק. ידוע הדבר שמשמעות המילה "אלוהים" משותף להשם, למלאכים ולשופטים ומנהיגי המדינות (מו"נ א, ב). כאן בפסוק זה המשמעות הראשונה היא להשם והמשמעות השנייה הינה שאם האדם אוכל מעץ הדעת הוא נהיה דומה לשופטים ולמנהיגי המדינות. מה מיוחד בשופטים ומנהיגי המדינות שהיתדמות להם זה ירידה בדרגה. שופטים ומנהיגי המדינות מתעסקים ב"מפורסמות", שהם כללי ההתנהגות החברתיים שנקבעים על ידי הקריטריון של "טוב" הנתפס על ידי הדמיון. הדמיון הוא הקובע את הערכים העומדים ביסודם של כללי ההתנהגות הללו. ולכן אכילה מעץ הדעת הינה התעסקות במונחי טוב ורע שהכוונה היא יודעי "נאה ומגונה" שהם מוסכמות חברתיות ולא בנושאים מוחלטים של אמת ושקר שזוהי ההיתדמות לאלוהים. מכאן שתחום ה"טוב והרע" הינו משתנה מזמן לזמן ומחברה אנושית אחת לשנייה ואיננו כלל תחומו של האל אלא תחומם של בני אדם ולכן האדם ירד בדרגה. הוא הפסיק לראות דברים מוחלטים של אמת ושקר והתחיל לראות דברים מדומיינים וסובייקטיביים כמו טוב ורע שלעיתים מייסרים את הנפש. יש גם לשים לב, בין "אדם" – צורת האדם, השכל, לבין התאווה הבלתי רציונלית, אין יחסים ישירים. אולם יחסים כאלו קיימים בין "חוה" – מייצגת את הצד של החומר של האדם, לבין התאווה הבלתי רציונלית שמיוצגת על ידי ה"נחש". התאווה הבלתי רציונלית מניעה את החומר של האדם וגורמת לו לחשוב שסיפוקה הוא טוב ומניעה אותו לסיפוק התאוות הללו.
ג:ו
ו וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל.
פסוק זה מדבר אחרי שכבר האדם או החומר שלו נוטה לתאוות החושים והדמיון ואז מחשבת האדם רואה את זה כ- "טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים". הנטייה אחרי העיניים שמהם תמיד מזהירים חכמים הינה הנטייה תמיד לכיוון החומרי.
ג:ז
ז וַתִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם; וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת.
שים לב שאחרי שנפקחו עיניהם הפסוק כותב "וידעו" ולא "ויראו" ולכן פקיחת עיניהם אינה בחושים אלא התחילה להם מודעות חדשה של "נאה" ו"מגונה" וכמו שכותב הרמב"ם "אפילו הגלוי שבמפורסמות בגנות והוא גילוי הערווה לא היה זה מגונה אצלו ולא השיג גנותו ואילו עתה התחדש בו עניין אחר שגינה בו מה שלא היה מגנהו קודם". השלב הראשון של החטא גורם לאיבוד השגת "המושכלות", שהיא אמת ושקר, ובכך מפנה מקום להשגת "המפורסמות", טוב ורע, קרי נאה ומגונה ולכן בשלב זה עקב ירידתו בדרגה הוא יכול לגנות ולהתבייש בגילויי הערווה שלו.
ג:ח-יא
ח וַיִּשְׁמְעוּ אֶת-קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים, מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן--לְרוּחַ הַיּוֹם; וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהִים, בְּתוֹךְ, עֵץ הַגָּן. ט וַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים, אֶל-הָאָדָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, אַיֶּכָּה. י וַיֹּאמֶר, אֶת-קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן; וָאִירָא כִּי-עֵירֹם אָנֹכִי, וָאֵחָבֵא. יא וַיֹּאמֶר--מִי הִגִּיד לְךָ, כִּי עֵירֹם אָתָּה; הֲמִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל-מִמֶּנּוּ--אָכָלְתָּ.
ניתן לראות שבפסוקים אלו אלוהים פונה לאדם שבו יש את היכולת להתחבר לקב"ה ולא לחווה שמסמלת את עולם החומר ושואל אותו איך איבד את המושכלות שלו היות ונטה אל החומר ואל תאוותיו ולכן הוא לא יכול להגיע לדרגה של להיות בקשר ישיר עם אלוהים ומפאת חוסר היכולת הוא מתחבא וכאן אלוהים שואל אותו היכן היכולות המיוחדות שניתנו לו והוא לא שואל את חווה. לכן השם מביא אליו במודעות מה הסיבה לירידתו בדרגה בשאלה "המן העץ אשר ציויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת"? ז"א האם נטית לכיוון התאוות שלך?
ג:יב-יג
יב וַיֹּאמֶר, הָאָדָם: הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי, הִוא נָתְנָה-לִּי מִן-הָעֵץ וָאֹכֵל. יג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לָאִשָּׁה, מַה-זֹּאת עָשִׂית; וַתֹּאמֶר, הָאִשָּׁה, הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי, וָאֹכֵל.
האדם מאשים את החומר שבו והאישה, שהיא הדימוי לחומר, והיא מאשימה את החושים שמדומים לנחש.
ג:יד
יד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶל-הַנָּחָשׁ, כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת, אָרוּר אַתָּה מִכָּל-הַבְּהֵמָה, וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה; עַל-גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ, וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ.
העונש לנחש, קרי לחושים ולתאווה של האדם, הינה מה שידוע בקרב כל הדתות ובקרב המדענים. האושר שיש לבן אנוש מסיפוק תאוותו החומרית הוא זמני ודועך ואז הוא חוזר לרמה הקודמת של האושר. כדי לחזור ולקבל שוב את האושר האדם צריך כל הזמן להגדיל את הגירויים ולהגדיל את סיפוק התאוות החומריות עד שלב ששום דבר לא מספק את האדם היות וכך מוח האדם בנוי. זה הדימוי של חושי האדם שכל ניסיון של האדם להגדיל האושר שלו ע"י סיפוק החומר, יחזיר את האדם למצבו הראשוני אל האדמה. האדם לא יוכל להתרומם אלא יישאר צמוד לתחתית כל עוד הוא ירדוף אחרי תאוותיו הדמיוניות שאינן ניתנות לסיפוק ולכן יישאר בתחתית צמוד לאדמה ובמקום להגיע למאכלים הטובים שאילו המושכלות הוא יאכל מאכלים הגרועים שזה הדימוי של העפר. הבנת פעילות מערכות האושר במוח הבנת הדבר מצריכה הסבר כיצד המוח שלנו מתפקד. יש לנו במוח אזור המכונה "מרכז העונג" וקוראים לו הגרעין הנסמך (נוקלאוס אקומבנס). יש לנו במוח גם מוליך עיצבי בשם דופמין שהוא למעשה חומר כימי. ברגע שהאות הנובע מהדופמין מגיע אל "מרכז העונג" הוא גורם לתחושה נפלאה. זהו האזור במוח הגורם לנו תחושת עונג בעת אכילת שוקולד, קיום יחסי מין וכו'. אזור זה קיים בכל בעלי החיים. ניסוי אולדס ומילנר בניסוי שעשו גיימס אולדס (James Olds) ופיטר מילנר (Peter Milner) בשנת 1954, על חולדות. הם החדירו אלקטרודות למוח החולדות שהעביר זרם חלש למרכז העונג. החולדות הגיעו למצב של שיתוק מעונג שבו הם הפסיקו לאכל ולשתות ולבצע כל פעולת חיזור או כל שאר הצרכים הנדרשים לתפקוד תקין, כך שלאחר כמה ימים הם מתו מצמא. ניסוי פבלוב הניסוי המפורסם של פבלוב בכלבים, שבו פבלוב השמיע צלצל בפעמון ולאחריו הכלבים קיבלו אוכל יצר אצל הכלבים התניה בין הצליל לאוכל. הדבר גרם לכך שהכלבים החלו לרייר לפני הגעת האוכל לפיהם. ניסוי שולץ וולפרם שולץ, בשנת 1998, ביצע ניסוי דומה עם קופים שבו הוא השמיע להם צליל חזק ומייד לאחר מכן נתן להם מיץ תפוחים ממותק אבל הפעם הוא גם מדד את רמות הדופמין אצל הקופים. שולץ ראה שבהתחלה עלו רמות הדופמין רק כאשר ניתן לקופים המיץ, אבל מרגע שהקוף למד כי בעקבות הצליל החזק מגיע מיץ, הוא ראה עליה משמעותית בהזרמת הדופמין כאשר נשמע הצליל והייתה ירידה בכמות הדופמין בעת קבלת מיץ התפוחים. מסקנות על פעילות המוח שמסביר את המושג "על גחונך תלך" המסקנה מהניסוי הייתה שתפקידו של הדופמין אינו לגרום לנו תחושת סיפוק ועונג אלא לנבא ולייצר סדר במה שקורה בעולם, בצורה של התניות, כך שאם קורה משהו אחד יש לצפות לדבר השני. המטרה העליונה של המוח שלנו היא ליצור סדר בעולם הכאוטי ובבליל הגירויים שמציף את חושינו. הדופמין עוזר לנו ליצור סדר זה, באמצעות התניות ותגמולים שמגיעים גם למרכז העונג, שמקבע את ההתניות עבור העתיד. אילולא זה, היינו צריכים כל פעם מחדש לסדר את מה שאנו מקבלים מחושינו בזמן נתון והיינו טובעים בעודף מידע ולא היינו מצליחים לתפקד. לכן, מערכת התגמול במוחנו לא אמורה לגרום לנו אושר, אלא לדאוג להישרדותנו ולתגמל אותנו על כל פעולה שהיא חיונית לשרידות שלנו, כגון: אוכל, שתיה, מין. מערכת התגמול, יוצרת למידת אסוציאטיבית כמו שהסברנו בניסויים של פבלוב ושולץ. הפעלת יתר של מערכת התגמול, מוציאה את המערכת מאיזון וגורמת למיסוך המסר המתגמל ממרכז העונג. מערכת התגמול, עושה זאת באמצעות הפחתת מספר הקולטנים לדופמין או שיבוש של יצור הדופמין. בצורה זו, התחושה שלנו מהתגמול תהיה בעוצמה חלשה יותר ואז מי שרודף אחרי הנאה חומרית ינסה להגביר את העוצמה ובתגובה גופו יפחית עוד יותר את מספר הקולטנים או ישבש את יצור הדופמין כדי למסך את עוצמת התגמול ולהפחיתה. לכן, מי שינסה להגדיל את הנאותיו החושניות, מהר מאוד הם ידעכו כך שהוא יידרש לריגושים גדלים והולכים בצורה אינסופית ומתסכלת. זהו שאמר הכתוב "על גחונך תלך". הנאות החושניות לא יצליחו להרים את האדם אלא בצורה סיזיפית הוא ינסה להתרומם וכל פעם יחזור לקרקע של צורך בריגושים יותר ויותר חזקים שירימו אותו. היות ואנו מדברים על אושר אוסיף משפט יפה שכתב פרופ' חיים שפירא: "לו רצו אנשים להיות מאושרים אולי היו מצליחים בכך, אך אנשים לא רוצים להיות מאושרים, אלא מאושרים יותר מאנשים אחרים וזה כבר בלתי אפשרי, כי את אושרם של אחרים אנו מדמיינים גדול בהרבה מכפי שהוא באמת, ואילו את האושר שלנו אנו מבינים הרבה פעמים רבות רק בהיעדרו".
ג:טו
טו וְאֵיבָה אָשִׁית, בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה, וּבֵין זַרְעֲךָ, וּבֵין זַרְעָהּ: הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ, וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב.
השנאה בין "אדם" (השכל) לבין ההיסחפות אחרי התאוות מונעת את השגת השלימות השיכלית ובכך הורגת את האדם, בכך שאינה מאפשרת לו השגת חיים נצחיים, כפי שאירע בסיפור חטא גן עדן. הנחש, הוא הממית את האדם. האישה אינה אלא אמצעי במערכת היחסים הללו, באמצעותה ממית נחש את האדם. זרעה של האישה הוא 'זרע אדם', קרי אדם עצמו. זרעו של נחש הוא הפעולה אותה מולידה התאווה הבלתי רציונלית, ההיסחפות אחר התאוות. כאשר עוסק האדם בפעילות שיכלית, וכאשר השכל שולט בחומר ומונע ממנו מלעסוק בענייני הגוף ותאוותיו. השכל מנצח את החומר הנסחף אחרי התאווה הבלתי רציונלית 'מלמעלה' מצד 'הראש'. פירוש זה ניתן לראות בשני קטעים בספר מורה נבוכים של הרמב"ם: "יותר נפלא מזה הקשר ה – 'נחש בחווה' רוצה לומר, 'זרעו בזרעה ראש בעקב' והיותה מנצחת לו בראש והוא מנצח לה בעקב" וציטוט נוסף "נתן לה, רוצה לומר, לצורה האנושית, יכולת על החומר, וממשלה ושיפוט ושלטון עד שתכריחהו ותמנע תאוותיו ותשיבם על מה שאפשר מן היושר והשיווי". לעומת זאת כאשר מצליח הנחש להפנות את האדם לעבר התאוות החושניות מנצחת התאווה את השכל ב'עקב' הינו 'מלמטה'. ניצחונה הוא 'המתת' השכל. במקום להשיג את המושכלות עוסק האדם ברדיפה ובמחשבה על מושאי התאווה החושניים ובהשגת המפורסמות. סיפור גן עדן הוא סיפור המאבק בין השכל לבין התאווה החושנית. חטאו של האדם הוא ניצחונה של התאווה הבלתי רציונלית על השכל.
ג:טז
טז אֶל-הָאִשָּׁה אָמַר, הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ--בְּעֶצֶב, תֵּלְדִי בָנִים; וְאֶל-אִישֵׁךְ, תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא, יִמְשָׁל-בָּךְ.
פסוק זה מתאר את מה שבוקש מבני אדם בתחילת הבריאה, דהיינו, כתיאור המצב האידאלי בין הצורה לחומר שהצורה תשלוט על החומר. המצב הגרוע של האדם הוא כאשר התאווה מנצחה והחומר משתלט על הצורה.
ג:יז-יט
יז וּלְאָדָם אָמַר, כִּי-שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ, וַתֹּאכַל מִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ--אֲרוּרָה הָאֲדָמָה, בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. יח וְקוֹץ וְדַרְדַּר, תַּצְמִיחַ לָךְ; וְאָכַלְתָּ, אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. יט בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ: כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב.
פסוקים י"ז -י"ט: מתארים את המצב שהאדם הולך אחר תאוותיו "כי שמעת לקול אשתך". התוצאה של הליכה אחר התאוות הינה התדפקות בחומר, שמשמעותו היות האדם כמו החיות בחיפוש סיפוק צרכיו ורצונותיו הדמיוניים ללא סוף וללא תכלית עד שובו אל האדמה ללא יכולת להגיע לדרגות הגבוהות של מהותו. כמו לדוגמא שמדומיין לנו שאנו צריכים הרבה בגדים, מכוניות יוקרה או חופשה בחו"ל.
ג:כ
כ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ, חַוָּה: כִּי הִוא הָיְתָה, אֵם כָּל-חָי.
כאן הסיפור המקראי חוזר לתאר האישה כישות נפרדת של זכר ונקבה ולא כשני צדדים בנפש האדם. חייבים כאן להסביר שבהרבה מדרשים וגם במקרה זה יש שתי רמות של הבנה, האחת היא להמון העם, והשנייה הינה לאנשים שיכולים להבין את המשמעות שהמקרא או המדרש מנסים להעביר והמון העם יתקשו לקלוט וזה בדיוק המקרה של פרקים ב ו- ג בבראשית.
ג:כא
כא וַיַּעַשׂ יְהוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ, כָּתְנוֹת עוֹר--וַיַּלְבִּשֵׁם.
זה המשך הפסוק הקודם שאומר לנו שכאן עברנו מעולם האידאות והצדדים שבאדם לעולם הממשי שבו לאדם ואשתו הם שתי ישויות שונות שעשויות מחומר ומה שעוטף את כל החומר הזה הינו עור אדם שאנו מכירים.
ג:כב-כד
כב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת, טוֹב וָרָע; וְעַתָּה פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ, וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, וְאָכַל, וָחַי לְעֹלָם. כג וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהוָה אֱלֹהִים, מִגַּן-עֵדֶן--לַעֲבֹד, אֶת-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר לֻקַּח, מִשָּׁם. כד וַיְגָרֶשׁ, אֶת-הָאָדָם; וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים, וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר, אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים.
"...ועתה פן ישלח ידו ולקח מעץ החיים וחי לעולם". הפירוש של המילה "פן ישלח ידו" אינה חשש ואת זה ניתן לראות גם בפרשנותו של אונקלוס "דלמא" שהכוונה בארמית "שמה". הכוונה היא, לא כחשש שהאדם אכן ישלח ידו ויאכל מעץ החיים, אלא להיפך, כמתן אפשרות לאדם לאכול מעץ החיים גם לאחר שגורש מגן עדן. אולי ירצה האדם לעלות בדרגה לדרגה הגבוהה של התדמות (התקרבות) לאל בצורת ההתנהגות והגעה למושכלות, "ולקח מעץ החיים" והצליח להגיע ולהבין את המשכלות כך שתישאר לו הנפש "ואכל וחי לעולם", וזו השאיפה שצריכה להיות לאדם. חיזוק לדבר ניתן לראות בפסוק כ"ד כתוב "לשמור את דרך עץ החיים" הכוונה לשמור את האפשרות לאדם להגיע לדרגה הגבוהה ולא רשום "למנוע" או "לשמור מפני האדם" את דרך עץ החיים. פסוק כ"ג "וישלחו ה אלהים מגן עדן" לא נעשה כפעולה מונעת אלא הוא תוצאה הכרחית על הפניית המבט של האדם מן "המושכלות" לעבר מושאי החושים והדמיון, או ליתר דיוק, לעבר הנאות החושים ותאוות הדמיון. בעצם אלהים משאיר לאדם את האפשרות להגיע לגן עדן, שהכוונה היא למושכלות ולתודעה הגבוהה אם לא יתאווה לחומר. הרמב"ם מזכיר זאת במורה נבוכים, חלק א, פרק ב': " הרי ביאורו ופירושו כאשר שינה פנייתו גורש, כי 'פנים' שם נגזר מן 'פנה', לפי שהאדם בפניו הוא פונה לדבר הרצוי לו. אמר: כי כאשר שינה פנייתו, ופנה כלפי הדבר אשר כבר קדם אליו הצווי שלא יפנה אליו, גורש מגן עדן . וזה הוא העונש שהוא כנגד החטא, מידה כנגד מידה. לפי שהותר לו לאכול מן הערב ולהתענג בנחת ובשלוה, וכאשר נעשה תאוותן, והלך אחרי תענוגותיו ודמיונותיו כפי שאמרנו, ואכל ממה שהוזהר שלא לאוכלו - נמנע מן הכל, ונתחייב לאכול הגרוע שבמאכלים, אשר לא היו לו מקודם מזון, ודווקא אחרי יגיעה ועמל. כמו שאמר: וקוץ ודרדר תצמיח לך וכו' בזעת אפך וכו' ובאר ואמר: וישלחהו ה' אלוהים מגן עדן לעבד את האדמה וכו' והשוהו לבהמות במזונותיו ורוב מצביו, כמו שאמר: ואכלת את עשב השדה וכו' אדם ביקר בל ילין וכמו שאמר: נמשל כבהמות נדמו וכו' ישתבח בעל הרצון אשר לא תושג תכליתו וחכמתו" אחרי שהבנו לעומק את פרקים ב ו- ג של בראשית נוכל לחזור לשאלת הרמב"ם ולהבין גם את תשובת הרמב"ם.
1 / 15